עמוד הבית >>
אינדקס אתרים >>
רססים (42302)
״חשוב יותר לאין שיעור כיצד הדברים מכונים מאשר מה הם מצד עצמם […] אין בכוחנו להרוס אלא באשר אנו יוצרים! – אולם בל נשכח גם זאת: דיינו אם ניצור שמות חדשים, הערכות וסבירויות חדשות, על מנת ליצור לאורך ימים גם ׳דברים׳ חדשים״ – פרידריך ניטשה, "המדע העליז", §58 (1890). תרגום: ישראל אלדד. הוצאת שוקן, 1976 אוצר המלים המושגי רב העוצמה שירשנו מן המודרנה מציב בפנינו פרדוקס בלתי רגיל – וחסר תקדים מבחינה היסטורית. ארגז הכלים המושגי מלא; כל כלי המלים נמצאים שם, והם במצב מצוין. ועם זאת, משום מה הם לא בדיוק הכלים המתאימים לעבודה שלפנינו; הם הכלים המתאימים לעבודה שכב ...
"אני משאיר את זה ספר פתוח" – מסדוניו פרננדס, "מוזיאון הרומן של אטרנה" (1925–1952) מוזיאונים נתונים כיום בעיצומו של משבר מייסר של הבנה-עצמית, פוסחים על שתי הסעיפים בין פרדיגמות ומשתמשויות מוזיאולוגיות שאינן מתיישבות יחד. מצד אחד, האדריכלות הפיזית של התצוגה בהם היא היררכית מאוד: האוצרות קובעת תוכן המכוון לצפייה. מצד שני, בעודם ים להגן על "הכבוד האנכי" שלהם, ובמידה שבה ניסו להיות מעודכנים במפנה השימושני בתחום התרבות, יש מוזיאונים אשר אימצו אלמנטים של תרבות 2.0. לא במובן המדיה-הדיגיטלית של המונח – לא מדובר על מין מוזיאון אינטרנטי – אל ...
"היכולות של ב' מעשירות את היכולות של א' אם אי-היכולות של ג' מעשירות את היכולות של ב', ואז אי-היכולות של ג' עוברות לקוטב הנגדי ונעות לסדר גבוה יותר" – פרנסואה דק, "מומחיות הדדית" (2004) מנקודת מבטה היהירה של תרבות המומחים, טענותיהם של המשתמשים חדורות כולן באינטרסים אישיים. קחו למשל את מומחי המדינה. מומחי המגזר הציבורי, בלהיטותם להמשיך לקיים את משטר ההחרגה שהם נוקטים ביחס למגזר הפרטי המונע על ידי השוק, ימהרו להבהיר שהם משרתים משתמשים, ולא צרכנים או לקוחות; מצד שני, הם גם הראשונים אשר יקומו להגן על הסטטוס החריג שלהם על ידי סטיגמטיזציה של המשתמשי ...
"התכונה הרכושנית של התיאוריה הליברלית הדמוקרטית המודרנית נעוצה בהמשגתו של הפרט כמי שהוא במהותו הבעלים של עצמו או של יכולותיו, ושאינו חייב לחברה דבר בגינם" – ק.ב. מקפירסון, "התיאוריה הפוליטית של אינדיבידואליזם רכושני" (1962) עם עלייתו של האינדיבידואליזם הרכושני באירופה של המאה ה-17, החל להתבסס רעיון חסר תקדים (שכבר קנה לו מאז מעמד הגמוני) ולפיו פרטים הם הבעלים היחידים של כישוריהם ואינם חייבים לחברה דבר בגינם, כלומר, שכישוריהם (כמו גם כישוריהם של אחרים) הם סחורות שניתן לקנות ולמכור בשוק. אחת המוסכמות המשמשות כדי לכרוך את הכישורים הללו בחבי ...
״המאורעות קורים בדרך אחת ואנחנו מספרים אותם בדרך אחרת. נראה שפותחים בהתחלה. ובעצם, הרי מתחילים מן הסוף״ – ז׳אן-פול סארטר, "הבחילה" (1938). מצרפתית: הדרה לזר. ספרי סימן קריאה, 1978 כשפרקטיקה אמנותית מתרחשת בקנה המידה 1:1 (הרחק מן המסגרות הפרפורמטיביות של עולם האמנות), איך אפשר לאזרח אותה מחדש בתוך האמנות בלי לבגוד בדחף הבסיסי ובערך השימוש שלה? בהיעדר שיבה שכזאת, איך נוכל להבטיח שלא תאבד לדורות הבאים? כיצד ינוער תיעוד הפרויקט מאדישותו הנוכחית? כיצד יחולצו תוצרי הלוואי שלו מאטימותם? כיצד תיקרע התצוגה שלהם מסבילותה האילמת? בתקופה המודרנית, התפקוד הא ...
"מקדם האמנות הוא כמו יחס אריתמטי בין הלא-מבוטא אבל מכוון ובין המבוטא בלי כוונה" – מרסל דושאן, "הפעולה היצירתית" (1957) בהרצאה מפורסמת בת שמונה דקות תחת הכותרת "הפעולה היצירתית" הציג מרסל דושאן את הרעיון של "מקדם אמנות", אשר שימש אותו כדי להתייחס לחוסר ההתאמה בין כוונה ובין מימוש הצפון בכל טענה אמנותית. הוא שאף להגדיר את הפער הזה באמצעות מעין "יחס אריתמטי בין הלא-מבוטא אבל מכוון ובין המבוטא בלי כוונה". כמובן שהפער הזה הוא שמונע מאמנות להתמצות ברגע הולדתה, ומעניק לה את הפוטנציאל להתפתח דרך פרשנות. מקדם האמנות הוא מונח נחמד אך ...
יש שיטענו כי משתמשוּת פירושה לשחק במערכת – לעשות בכוונותיה שימוש מסולף במטרה להשיג תוצאות טובות יותר. אולי זה נכון, אבל הואיל וניתן גם לטעון את ההפך (כלומר, שהמערכת משחקת במשתמשים שלה), צריך לשאול האם יש משהו מחוץ למשחק. יש דרכים שונות לשחק, אבל האם יש משהו מעבר למשחק? כלום אין לשחק בתפקיד "זה שהורס את המשחק" גם משחק? זאת אינה שאלה בעלמא. אנחנו הרי יודעים למשל שבמשחקי שפה, המשתמשוּת לבדה קובעת כל משמעות. ב"האדם המשחק", יוהן הויזינגה טוען שמה שהוא מכנה "תחושת ה רק המטרידה" (כלומר, התחושה שזהו רק משחק) מתבטלת במשחק. האם זה נכון גם לגבי אמנות ...
ריהוט חנות בגדי ילדים על ידי חיתוך וחרור פרופילים מברזל שחור חיתוך וחרור פרופילים The post ריהוט חנות בגדי ילדים appeared first on tube it .
"אל תשאלו על המשמעות, שאלו על השימוש" – לודוויג ויטגנשטיין (1945 לערך) שני העשורים האחרונים ראו בעלייתה של קטגוריה חדשה של סובייקטיביות פוליטית: המשתמשוּת. לא שלהשתמש הוא דבר חדש – אנשים השתמשו בכלים, שפות ומגוון טובין ושירותים (שלא לומר, חומרים משני תודעה) מאז שחר הזמנים. אבל עלייתם של תוכן וערך מיוצר-משתמש בתרבות 2.0, כמו גם עלייתן של ישויות פוליטיות דמוקרטיות שהלגיטימיות שלהן מבוססת על היכולת של הנשלטים לנכס ולהשתמש בכלים פוליטיים וכלכליים זמינים, יצרו "משתמשים" אקטיביים (לא רק מורדים, יצרכנים או אוטומטים) שהסוכנות שלהם מופעלת, באופן ...
"הסייג היחיד הוא שאסור לקרוא לזה אמנות" – אלן קפרו, "מאמרים על טשטוש האמנות והחיים" (2003) בהצהרה חלוצית משנת 1964 טען דונלד ג'אד כי את האמנות העולה של אותם ימים ניתן לתאר תחת הכותרת "אובייקטים ספציפיים". כחמישים שנה מאוחר יותר, אפשר לטעון שמצבה של האמנות כיום הוא מצב הנראות הספציפית שלה. ה"אובייקטים הספציפיים" של ג'אד לא נראו כמו האמנות שקדמה להם; במובנים רבים הם היו "מינימליים" יותר; אבל הם לא היו בלתי-נראים, במיוחד לא כאמנות, מאחר שכל העניין היה למסגר אותם כאמנות, וכך לעורר אירוע תפישתי שהוא בגדר הפרעה בתוך האדריכלות המושגית ...
דף זה הוגש תוך: 5.478 שניות